טעמו של התה “השחור” מוכר לנו מילדות, אך למעשה הסינים רואים בו תה… אדום! הוא החל להיקרא שחור הודות (או באשמת) האנגלים, אשר בכלל הנהיגו לא מעט חידושים בתרבות השימוש במשקה זה.

כך למשל הם יזמו את המנהג של שינוי טעמו הטבעי של התה על-ידי הוספה של חלב, דבש או עשבים. בתחילה הם רכשו את התה בסין, אולם מאוחר יותר, בשל סכסוך עם הסינים ו”מלחמות האופיום”, החליטו לגדלו בעצמם במושבה שלהם – הודו. אז הסתבר שבסין יוצר התה על-פי מתכונים משפחתיים מסורתיים ועתיקי-יומין. לגלות את המתכונים האלה לא עלה בידם של האנגלים. מעבר לכך, שיח התה התגלה כמפונק מאוד, ורגיל לאקלים מסוים בלבד. כתוצאה מכך, טעמו של התה שיוצר בהודו היה שונה במידה ניכרת מזה של התה הסיני, שאליו כבר התרגלו האירופאים. כדי לכפר על ההבדל, הוחלט להוסיף לתה חלב, לימון, סוכר ולפעמים פירות יבשים או פטריות.

“זה למעשה כבר לא תה, אלא משקה תה”, אומר איגור סוחרבסקי, מומחה לרפואה סינית. “לתה האמיתי יש טעם וריח מעודנים משלו, שבהם ניתן להבחין בגוונים של פריחה, פירות ולעיתים – פירות מיובשים, וניל ודבש. הוא אינו זקוק לשום תוספות”.

שימו לב, שתיית “תה” בשקיק, בלי להוסיף לו סוכר או מנטה – אינה תמיד נעימה! ואין בכך פלא: עלה התה, שנכתש עד דק לאבקה ועבר תהליכי עיבוד מרובים, מאבד את מרבית תכונותיו המועילות. למעשה, “תה” שכזה אינו מספק למשקה אלא צבע חום וטעם מריר. מלכתחילה אין זה חומר גלם איכותי, שכן שקיקי התה נוצרו משיקולים כלכליים, הם מאפשרים ליצרן להשתמש בפירורי תה, אשר קודם לכן היו פשוט מושלכים, משום שתה אמיתי יכול להתבסס על עלים שלמים בלבד. תהליך התסיסה מתרחש בין 4 ל-24 שעות, סמוך לאש, ותהליך הייבוש על עצי אורן או על שורשים של אשוח סיני.

את התה הסיני מייצרים עד היום על-פי המתכונים הישנים, ביד. הגישה החלופית של עיבוד התה במכונה – נפוצה מאוד בהודו מאז תחילת המאה העשרים. תהליך מכאני זה, שקיבל את הכינוי האיום CTC (ראשי תיבות של Crush, Tear, Curl, כלומר לרסק, לקרוע, לגלגל) משמש, בדרך כלל, לייצור תה מעלים שאיכותם גרועה. תהליך זה מנוגד באופן מהותי ליחס הזהיר שלו זוכים עלי התה האיכותיים בתהליך עיבודו בסין. CTC הוא תהליך תעשייתי לגמרי, המאפשר להכין במהירות רבה כמות גדולה של תה, וכן מאפשר לעבד חומר גלם גרוע שהיה נזרק קודם לכן. ברור שממציאה של השיטה הזאת היה בן התרבות המערבית, האנגלי ויליאם מק’קרצ’ר, אשר המציא ויישם את השיטה הזאת במטעיו בשנות השלושים של המאה העשרים.

המצאה “נפלאה” נוספת של האדם המערבי היא שקיקי תה. הראשון שארז תה בשקיקים היה האמריקני המעשי תומס סליבן. השימוש בשקיקים אפשר לו לנצל גם עלים קטנטנים ואבקת עלי תה שהתפוררו, שאותם, כאמור, היה נהוג לזרוק קודם לכן. בדרך זו הובילו הביקוש ההמוני לתה והרצון להגיע למחיר אופטימאלי שלו לכך שמרבית שותי התה במערב שותים תה משקיקים, המיוצר מחומר גלם נחות בתהליך מכאני. ברור שלמוצר זה אין כמעט דבר משותף עם תה אמיתי, המיוצר מעלים.

חברת iTea, אשר מזה למעלה מעשר שנים מייבאת ארצה תה סיני איכותי, מציעה לצרכנים הישראלים שני זנים של תה שחור: יונאן ולפסנג סושונג. לפסנג סושונג הוא אחד מזני התה המוכרים ביותר מסוג זה, והוא נוצר, למרבה הפלא, באורח מקרי לגמרי. יום אחד הרקיבו עלי תה שנאספו לערימה בשל ערפל כבד ששרר באותו זמן בהרים. תחילה סברו העובדים שהתה התקלקל, אך לאחר מכן החליטו ליבש אותו מעל גדמי אורן. אם מריחים בתשומת לב את ניחוחו המעושן של תה לפסנג סושונג, ניתן לחוש בו מלבד ריח העץ והעשן, גם ריחות של זנגביל, אגס וקרמל. לעיתים קרובות חובבי התה הזה הם מעשנים. זה היה, למשל, התה החביב על וינסטון צ’רצ’יל. תה זה מזרז את הפעילות השכלית, משפר את הזיכרון ומאט את הזדקנות העור. מומלץ לשתות אותו גם במקרים  של התמוטטות עצבים, סטרס ודיכאון.

מידע מלא על כל סוגי התה הסיני תוכלו למצוא באתר של iTea.